שנה אחת בניס

לרגל שנתיים לקיומו של העסק שלי אני עונה על שאלות שאף אחד לא שאל אותי

אז מה את עושה שם בעצם?

כל החברות שאני עובדת איתן מוכרות דברים לחברות אחרות. זה אומר שכל האנשים שעובדים בהן קמים בבוקר בעמק הפתרונות, ומנסים ככל יכולתם להיות יעילים, לא סתומים, לא צעקניים, ומשתפים פעולה, כדי לפתור בעיה שקיימת איפשהו בעולם העבודה של מישהו אחר. אפשר לקרוא להם סידורניקים.

בצד השני של העולם יש את גבעת הבעיות, שבה יש אנשים שקמים בבוקר ועושים את העבודה שלהם (בונים בניינים ומפעלים, במקרה שלי). הם לא מחפשים לקנות כלום. גם הם מנסים ככל יכולתם להיות יעילים, לא סתומים, לא צעקניים, ומשתפים פעולה. אבל הם עובדים בחברות לא צעירות, וכמו אנשים לא צעירים, פה יש כאבי גב מעמידה עקומה של שנים, שם יש כאבי ברכיים מהליכה בנעליים לא מתאימות, ובאמצע יש כאבי ראש, ממאמץ מתמשך. הן לא הולכות לרופא, כי הן לא חולות, רק יש להם קצת קרכצען. אפשר לקרוא להם אנשי אוי-ויי.

הסידורניקים טובים בעיקר בלצעוק: אתם לא מאמינים איזה פתרון מדהים יש לי! והאנשי האוי-ויי טובים בעיקר בלהגיד: לא, תודה. בבקשה אל תמכרו לנו כלום! אנחנו סבבה לגמרי! תראו, הכל עובד!

התפקיד שלי לייצר גשר שבו הסידורניקים יוכלו לעלות כדי לפגוש את אנשי האוי-ויי, ואז להגיד לסידורניקים: סתמו שנייה! תקשיבו מה כואב להם!

יופי. ממש דרדסית מצטיינת. אבל מה זה אומר בפועל?

להקשיב לסידורניקים איזו תוכנה מדהימה הם ייצרו, להבין איך היא עובדת, ואז לייצר אתר אינטרנט, פוסטים במדיה החברתית, בלוג, מצגת, מאמרים, כנסים וכו׳ שמנסים להסביר את התועלת שמביאה התוכנה בעולמות שהיא מנסה לשפר.

חלק מהתוכנות שאני עוזרת למכור הן לא תוכנות, אלא מנופים וצינורות.

אוקיי, אז זה מה שאת עושה כבר שנים, לא?

כן, אבל עכשיו אני עושה את זה עבור כמה חברות במקביל.

למעשה, כבר לפני כמה שנים חשבתי שזו צריכה להיות המטרה שלי. כי לעבוד בשביל סידורניק אחד זה די משעמם. כמה כבר אפשר לכתוב ולצייר ולדקלם את אותו דבר? הרבה יותר מעניין להבין בעיות שונות ופתרונות שונים ולנסות לחבר ביניהם.

ואיך זה מרגיש?

לעבוד בעבודה שאין בה בוס זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

אני לא מבינה למה לקח לי חצי חיים בשביל להגיע למסקנה הזאת. אנשים ששהו בקרבתי חמש דקות יכולים להעיד שמרות שזה לא הצד החזק שלי. אז למה לעזאזל אני לא הבנתי את זה? הבנתי את זה, אבל האמת היא שאני שונאת מרות וסמכות פחות ממה שאני שונאת אי-ודאות כלכלית. אי-ודאות כלכלית זה דגל שחור בהחלט בים שלי.

אבל אני עושה את זה כבר שנתיים, ואחרי שנתיים של עבודה קשה מאד, כוונה מלאה, הרבה תפילות לאלוהי האנשים החרוצים, מזל ועזרה, אני חושבת שהגעתי לשלב שבו אני מוכנה להאמין שיש יותר סיכוי שהעסק שלי לא יתרסק בחצי שנה הקרובה מסיכוי שכן. כמובן שאין לי מושג בנוגע לסיכויי ההצלחה שלו בטווח הרחוק יותר מזה, אבל אני חושבת שאני יכולה לחיות עם חוסר הוודאות הזה יחסית בנחת.

אז את טובה בזה?

אני ממש סבבה! שנים חשבתי שאני לא ממש טובה בשיווק, כי אף פעם לא הייתי מהאנשים שיודעים לכתוב משפטים כמו ״החיפוש בגוגל מת!״, וגם אף פעם לא ידעתי לצלול לתוך אקסל ולצאת עם תובנה שמשפרת את אחוז האנשים שלוחצים על מודעה ב-0.05%. אף פעם לא חשבתי שהיכולת להבין את המוצר וההבנה של איך אנשים חושבים הן יכולות חשובות, אבל מסתבר שלא כולם יודעים להקשיב ולא כולם יודעים להפוך את מה שהם שמעו לסיפור.

ויותר מוזר מהכל, אם מישהו נמצא מולי, ומספר לי מה החברה שלו עושה, אני יודעת לשאול עליה שאלות, כדי להבין איך אני יכולה לעזור לו, וברוב הפעמים זה ממש קל לי להסביר לו למה הוא צריך לשכור את שירותיי. וככה יוצא, למרבה הזוועה, הבושה והתדהמה, שאני אשת מכירות לא רעה של עצמי. זה מפתיע אותי כל יום מחדש.

נשמע מדהים. ומה הצדדים האפלים?

(ובכן, חוסר ודאות כלכלית, כמו שאולי כבר ציינתי. אנשים אחרים פוחדים מהמוות, ואני פוחדת מהחיים מתחת לגשר, אחרי שאיבדתי את הבית כי לא שילמתי את המשכנתא, עם האנשים שמריחים מפיפי והקוטג׳ שיש לי לאכול. אבל זה נכון על כל יום שאני קמה בבוקר, ולא מיוחד דווקא לעבודה שלי עכשיו).

אם מישהי רוצה גם להיות העובדת הפשוטה, גם המנהלת, גם אשת השיווק, גם אשת המכירות וגם אשת החשבונות של העסק שלה, והיא לא יכולה להגיד לא לאף לקוח פוטנציאלי כי החיים מתחת לגשר, אז יוצא שהיא נהיית מאד מאד עסוקה. אני לא מדברת על עסוקה כמו לעבוד במשרה מלאה, לגדל ילד ולכתוב ספר בשעות הפנאי. את זה אני עושה כל החיים. אני מדברת על עסוקה ככה שהיא קמה בבוקר, נחושה ביותר להיות בשיא היעילות שלה לאורך כל שעות היום (שיא היעילות שלי הוא לא נמוך), מצליחה להיות בשיא היעילות שלה לאורך כל שעות היום, ובכל זאת מגיעה לערב בידיעה ברורה שלא הספיקה את כל הדרוש כדי להתחיל את היום הבא בלי להתעלם או לדחיין אף משימה חשובה.  

מה קורה אם אני עסוקה ככה לאורך זמן? קודם כל, לב נהיה יותר מעצבן. אחר כך נדב נהיה יותר מעצבן. אחר כך אני לא מצליחה לקרוא. אחר כך אני שמה לב שאם יש לי כמה שעות פנויות, ואני מנסה לחשוב מה אני יכולה לעשות בהן, פתאום צצות משימות מדרג ב׳ שעוד לא עשיתי, ואחריהן משימות מדרג ג׳, וברור שגם אם יהיו לי יומיים אני לא הגיע למצב של מנוחה.

אני יודעת שיש אנשים שיש להם יותר מילד אחד, אנשים עם בעלים במילואים כבר טריליון שנה, אנשים שהם מנהלים חשובים, מפיקות טלוויזיה, מנתחות מוח, ושאר אנשים שחיים ככה את כל החיים שלהם, ואני מקווה בשבילם שהם יותר טובים ממני בזה. בעיניי זו צורת קיום מדכאת, ואני מקווה ומאמינה שהיא מתקיימת אצלי רק באופן זמני.

אז למה את כותבת על זה דווקא עכשיו?

כי מישהו אמר לי לא.

כתבתי פעם פוסט שלם על איך לאט לאט, ועם השנים, הכישלונות וההתבגרות, הבנתי קצת, ובמידה הולכת וגדלה, איך להתמודד עם דחיות. אפשר לקרוא אותו פה, אבל אני יכולה גם לסכם: פעם זה כאב מאד, אחר כך זה כאב פחות, ובסוף זה היה כמעט נסבל.

ואתמול לקוח אחד אמר לי לא. הוא עבד אתי כבר שנה. ואז הוא הגיע למסקנה שאולי הוא לא צריך מישהי שתעזור לו לדבר על אנשי האוי-ויי, כי הוא כבר יודע לדבר איתם בעצמו, וכי הם בכל מקרה לא נורא מקשיבים לו כרגע.

לרגע הרגשתי את האדמה רועדת, ואת כל התסמינים המוכרים של הדחיות, ואז התיישבתי.

התיישבתי וחשבתי. ופתאום הבנתי: הוא לא הבוס שלי. הוא לא יהיה הבוס שלי. הוא לא משנה שום דבר בעולם שלי. הוא לקוח, והוא יילך ויבואו אחרים. אני הבוסית שלי. ואני נותנת לעצמי יום אחד לשכב בשמש המטאפורית כמו נמרה פצועה, ללקק בלשון ורודה וארוכה את הפצעים, לזקוף את האזניים הפרוותיות שלי כדי להקשיב לנחל, להסתכל בעיניים נמריות ירוקות על כפות הרגליים שלי ועל הרוח מרשרשת בעלים, ולחשוב מחשבות של נמרים.

מי ידע שאני יכולה לרפא את עצמי ככה?

ומה קשורה התמונה בראש הפוסט?

אחת מפינות העבודה האהובות עליי בשעות בין פגישות במשרד שלי, ששוכן בבית שלי.

1.

אני לוחצת על הברקס במהירות ומסובבת את ההגה ימינה בשיא הכוח. אני הראשונה בכביש, והפיתול הוא חד. אני יודעת שאם אעצור ליותר מדי זמן, אאבד את ההובלה, ואני ממהרת להחזיר את הרגל לדוושת הגז. אייקון קטן מוכר, עם פרצוף שאני יודעת על כל נימיו, מופיע מאחוריי, ובום! אני מתגלגלת במקום כמה פעמים, ועשר מכוניות חולפות בוויש על פניי. לב הקקה הזה התנגש בי מאחור! אם אחתוך את הסיבוב הבא מהצד הפנימי, אני אוכל לעקוף ארבע או חמש מהן במכה, והנה, נדב נמצא שם בדבוקת המכוניות שאני חותכת, במחיר כבד של טלטול רציני של המכונית ושלי ועוד התנגשות, שהפעם מעיפה מישהו אחר מהדרך שלי. לב הפעם לפניי ואני מתנגשת בו בשיא העוצמה. אני יודעת שזה לא יעזור לי לעקוף אותו, אבל הוא חושב שרק לו מותר?

אנחנו בסימולטור מושלם של פורמולה 1 לכבוד היומולדת של נדב. מסביבנו, אווירת קזינו. אור היום סולק החוצה. בפנים מסכים מהבהבים ותאורה מעומעמת. בשום מקום אין שעון. קיר שלם תופס בר עם מראה ומשקאות מרהיבים. ועשרות סימולטרים של מכוניות מירוץ מפוזרים בקבוצות ברחבי המקום, שמלא במלצרים במדים מגוהצים ובעוזרי נהיגה בג׳קטים עם פייטים בצבעי הקשת ולוגו של פורמולה 1. אפשר להיות פה חצי שעה, ואם את מתחילה לשתות, את יכולה להיות פה גם ארבע שעות ואת לא תדעי את ההבדל.

לא היה לי מושג כמה כיף זה יהיה כשהזמנתי את זה. התור שלנו בסימולטור נמשך ארבעים וחמש דקות, ואני רועדת מרוב אדרנלין כשאנחנו כושלים אל השולחן הסמוך לאכול צהריים. רועדת. אני נאלצת להסתיר את הידיים שלי כשלב חוזר מהשירותים, כי לך תסביר לילד שבתוך האימא הנחמדה שלו מסתתרת מפלצת תחרותית שלא יודעת גבולות, ואם משחררים אותה לחופשי היא חוזרת להיות בת חמש ואין לה מושג איך לא לעשות כל שביכולתה כדי לנצח, ולא משנה מהי התחרות.

זה היומולדת הראשון של נדב שבה הפעילות המשפחתית שלנו מתאימה בדיוק גם לילד וגם למבוגרים, והיא גם הפעם הראשונה שבה לב לא התרגש ביחד אתי מלבחור את העוגה, ולא עזר לי לצפות אותה בנצנצים ולא התייעץ אתי ברוב טקס בנוגע לשאלה החשובה איזה מותג של תפוצ׳יפס נשים בקערות החטיפים המסורתיות של בוקר היומולדת.

זה היומולדת של נדב, אבל דווקא לב הוא זה שנהיה גדול.  

2.

ההופעה שאנחנו רוצים לראות מתחילה ברבע לשש ונמשכת ארבעים וחמש דקות. אנשים מתחילים להיקוות אל תוך אגם הפסטיבל כבר בשעות הצהריים, אחרי דרינק אחד או שניים או שלושה בבתים ובמסעדות מסביב לפארק, שמציעות bottomless brunch, שזה שם יפה ל״בואו תהיו בריטים שיכורים עוד לפני הצהריים, אבל לא נצטרך לקרוא למשטרת המהוגנות, כי אתם תאכלו גם קרואסון שוקולד בדרך״. אנחנו היינו צריכים לעבוד, ולא היה לנו זמן להיכנס לאווירת הפסטיבל. למעשה, בשעה חמש ועשרה, אנחנו עדיין עומדים בתחנת האוטובוס ליד הבית, אחרי שסגרנו את המחשב בבהלה, ורבנו אם צריך לנסוע לפסטיבל באופניים או באוטובוס.

בעשרה לשש אנחנו נכנסים פנימה, וכבר שומעים את English Teacher, בבמה המרכזית. מסביב המון המון אנשים, דוכנים של אוכל, דוכנים של שתייה, מתקנים של לונה פארק, והאווירה הרגילה שאנחנו מכירים בפטסיבל Wide awake, שהוא פסטיבל מוזיקה מאד מתחשב, כי הוא מביא בכל שנה להקות וזמרים שאנחנו רוצים לראות, למשך יום אחד, במזג אוויר מושלם, בפארק שאפשר לרכוב אליו על אופניים (אבל באותו יום לא התחשק לי!). אנחנו עומדים ליד הבמה, ואני מעדכנת את החברים שכבר נמצאים פה שהגענו. ההופעה די מבאסת (אני לא משתגעת עליהם בכל מקרה, ואני משתדלת להסתיר את חוסר המרוצות שלי מנדב, שמאד אוהב אותם, ומאד אוהב אותי, ואין שום סיכוי שאני יכולה להסתיר ממנו אפילו גרם אחד של אי מרוצות).

כשההופעה נגמרת, אנחנו הולכים לחפש צ׳יפס ודרינקים ומוצאים אותם בקלות. מסביבנו יש המון דגלים של Free Palestine, שמעוררים בנו תחושות לא אחידות. יש גם המון אנשים צעירים ומבוגרים לבושים בבגדי הפסטיבל הקיצי שלהם. לכל אנגלי שמכבד את עצמו יש לבוש כזה, שמתאים לימות הקיץ, והוא פרוע וחושפני ומנצנץ, והוא נראה מושלם בקונטקסט הזה, ומזעזע בכל קונטקסט אחר. הוא נמצא בארון, כך אני מדמיינת, ליד התלבושת שבה הולכים לפארק לצפות בווימבלדון במסכים הגדולים, שהיא לבנה, חושפנית במידה, ומנוקדת בכתם אדום, מהתותים בשמנת שפעם נשפכו עליה. שני קולבים ליד יש את השמלה השחורה הארוכה החושפנית להאלווין, שהיא לא מנצנצת בכלל, אבל שקופה לגמרי.

אני לא במצב רוח לפסטיבל. אין לי חשק לכל האנשים האלו שמתאמצים להיות שמחים. ולא למוזיקה. ולא לריח של בשר על הגריל שמקיף את המקום. אין לי חשק להתמודד עם השאלה מה אני חושבת על דגלי Free Palestine, ואין לי חשק להתמודד עם השאלה איך נדב מתמודד עם השאלה הזאת, וגם לא להתמודד עם השאלה איך נתמודד עם חילוקי הדעות בינינו בעניין הזה (אני לא יודעת אם חילוקי הדעות קיימים). אני מרגישה לא מתאימה לפה יותר, ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני ישראלית, מבוגרת, יותר מדי אדישה למוזיקה, או שילוב של כל אלו. אני לא יודעת מה זה אומר עליי שהשילוב הזה נכון לגביי, ואני לא מרגישה שמשהו שהפסטיבל הזה יוכל אי פעם לתת לי שווה את כל חיבוטי הנפש האלו. יכול להיות שתמו ימי הפסטיבלים שלי. זה בסדר. מתבגרים. החיים משתנים. אנחנו משתנים. מה שהיה פעם כיף הוא לא תמיד כיף עכשיו. ובצד ימין שלי נדב אומר שהוא בכלל בא לפסטיבלים האלו בשבילי, כי הוא באמת אוהב מוזיקה, ואוהב לבחור אותה בעצמו, הופעה אחת בכל פעם.

ואז נדב אומר שיש הופעה של CMAT. אני לא מכירה אותם, אבל סומכת על נדב. החברים שלנו מוצאים אותנו. הם מאפרים אותנו בגליטר. אחת מהן בהריון ואני לא ידעתי את זה, והיא מספרת שהיא לבשה בגדים צמודים כדי שפחות אנשים ייצמדו אליה. בא לי לחבק אותה מרוב שהיא אנגליה (ובטוחה שאנשים מבחינים בזולתם ומשתדלים לעזור לאנשים שנמצאים במצב מיוחד שדורש עזרה). היא מיילדת במקצועה, ואני מספרת לה כמה שנאתי שאנשים הסתכלו על ההריון שלי. היא מהנהנת ואומרת: אני מכירה את זה. יש לי מישהי שלובשת בגדים ארוכים בקיץ מרוב שהיא מרגישה שההריון שלה צריך להיות פרטי. בא לי לחבק אותה מרוב שהיא אנגליה (ואף פעם לא מפקפקת בקשיים נפשיים של הזולת, ותמיד מוצאת את הדבר הנכון להגיד כדי לנרמל את הקושי). האישה ששמה לנו גליטר מצלמת אותנו שוב ושוב ושוב. היא שיכורה ומרוצה מאד מעצמה. בינתיים, על הבמה, האישה שהיא CMAT, היא מאד מאד חמודה, שרה יפה ורוקדת יפה ומתאימה בול, כמו לבוש חושפני מנצנץ לפסטיבל קיץ. אני חושבת לרגע מה היא עושה בהשאר השנה, כשהיא לא מול עשרת אלפים איש שבו ליהנות, אבל אני מניחה למחשבה הזאת לחלוף על פניי מהר.

גם אנחנו נהיים אחרים. אבל לא זקנים מדי לפסטיבלים. עדיין.

563 דקות

17 דקות – יש איזה מבחן

מרץ 23

אולם הקומה התחתונה – בית הספר היסודי הית׳ברוק

הבאתי את לב לערב הסרט החצי סמסטריאלי (כתבתי עליו פה, למתעניינים), שלחתי אותו לקומה העליונה לראות סרט, ואני עמדתי בין ההורים האחרים, באורות מעומעמים, עם משקה אלכוהולי כלשהו ביד, לועסת דוריטוס, ועסוקה בחיברות.

אימא של איילה (כתבתי עליה פה, למתעניינים) דיברה עם אימא אחרת (אני אמורה לדעת את השם של הבן שלה, אבל כל מה שאני יודעת זה שהיא ממש יפה) על מבחן כלשהו שעושים בתחילת כיתה ו׳, שבעזרתו ממיינים את התלמידים לבתי הספר התיכוניים.

שתי האימהות, שהילדים שלהן היו בכיתה ו׳, דיברו בהתלהבות על איזה בתי ספר הן רצו, איזה בתי ספר הן קיבלו, כמה סבל סיפק המבחן לילדים שלהם, מה אפשר לעשות, ואיך הכל יהיה בסדר. הן היו נרגשות בכעשרים וחמש רמות מעל האירוע המנומנם שהוא ערב סרט. צד אחד בי, הצד של המהגרת, מייד רשם לעצמו את שמות בתי הספר לבדיקה במועד מאוחר יותר. צד אחר בי, הצד של המתנשאת, אמר לעצמו: פחחחח, סתם אימהות היסטריות. צד שלישי בי, הצד של הסופרת, הקשיב היטב ושאל שאלות ישירות שלא אמורים לשאול, כי הייתה שם דרמה. צד נוסף בי, הצד של הנהנתנית, אמר להן: בהצלחה, ויצא לתור אחר שיחות משמימות פחות.

240 דקות – מהו המבחן

מאי 23

סלון המשפחה, דרום לונדון

יש מסים שמהגרים משלמים שכולם יודעים עליהם וחושבים עליהם (הריחוק מהמשפחה ומהחברים, הירידה במעמד החברתי, הריחוק מעגבניות שיש להן צבע וטעם ולא עולות חמישה פאונדים למאתיים גרם), אבל יש מס אחד שהוא סמוי יותר מהעין והוא נוכח גם אחרי הרבה שנות הגירה: פעם בכמה זמן מגיע נושא שכל המקומיים יודעים עליו הרבה, ואת יודעת עליו אפס מוחלט. והפעם: התיכון.

רשימת השאלות היא אינסופית: איזה בתי ספר יש באיזור? מה לומדים בהם? מה ההבדל ביניהם? איך מתקבלים אליהם? איך יודעים להבחין בין בתי ספר טובים לאלו שלא? ממה מורכבת תעודת  בגרות באנגליה? האם יש חטיבת ביניים? סכנות של גיל ההתבגרות הן זהות, אבל בטוח שפה יש כאלו משמעותיות יותר ממה שהיו באילת לפני מאתיים שנה, וכאלו שפחות – מה הן? איך זה מרגיש ללמוד בתיכון פה? מה הטקסים שכולם עוברים ואת לא יודעת עליהם כלום (לא נראה לי שיוצאים פה לטיול של״ח)?

יש אימהות שפונות עם רשימת השאלות הזאת לאימהות אחרות. אני מבינה את היתרון. זה מפטפט, זה נחמד, אפשר לשתות קפה, אפשר להעמיק חברויות באיבוד עשתונות משותף, אפשר ללמוד איך לעגל פינות. אבל זהו ערוץ שמספק מידע כל כך חלקי, מוטה, ועתיר בפרטים לא חשובים, שרק לעיתים נדירות הוא מקור המידע הראשון שלי. הייתי רוצה להיות האימא שכותבת בקבוצה של האימהות: מתלבטים לגבי תיכון. מישהי יודעת מה כדאי? ואז אשכרה מאמינה למה שאומרים לה. אולי הייתי רוצה. לא בטוח.

האימא הזאת פנתה עם רשימת השאלות שלה לאינטרנט. ואחרי ארבע שעות לערך חזרה עם:

1. המבחן – מבחן פסיכומטרי שכולל חלק של מלים וחלק של צורות שנעשה בתחילת כיתה ו׳. יש מכוני הכנה כמו במבחן פסיכומטרי. האינטרנט טוען שרק ההורים העשירים מתכוננים.
2. בתי הספר שיכולים להיות רלוונטיים אלינו – שלושה שמות.
3. השיטה – הילד, שהוא בן 10 בזמן המבחן, מקבל תוצאה והתוצאה הזאת משפיעה על שש השנים הבאות בחיים שלו. יש תיכונים ציבוריים שממיינים לפי המבחן. יש כאלו שיש להם כיתות מיוחדות לילדים מיוחדים (חכמים, מנגנים, ספורטאים), שיש להם מבחנים נוספים בנוסף למבחן. יש בתי ספר grammer, שהם הכי נחשבים בין הציבוריים, אבל יש אותם רק בפרברים והאימא הזאת לא יכולה לגור בפרברים. יש בתי ספר רק לבנים (מה????). יש בתי ספר של הכנסיה האנגליקנית (נשבעת שבראש שמעתי את השיר אל המעיין וצחקתי לעצמי).
   המבחן הוא מדד אחד. עליו נוספים: האם לילד יש אח בבית ספר? כמה קרוב אתם גרים לבית ספר? האם בית הספר היסודי מחובר לבית ספר תיכון כלשהו והילדים בו הולכים ישירות לתיכון?
   כל בתי הספר שנחשבים טובים בדרום לונדון סובלים מתחרות עזה (מידע מאוחר יותר: 8 ילדים מתחרים על מקום אחד בערך).
4. באוקטובר 2024 רושמים שישה בתי ספר שהם ההעדפה של ההורים ומוסרים לידי מנהלת הרובע.
5. במרץ 2025 מקבלים תוצאה אחת, שהיא המקום שהילד קיבל.
6. מרץ-ספטמבר 25 בוקה ומבולקה של הורים לא מרוצים שעושים כמיטב יכולתם לעבור בית, לערער, לצעוק, להתחנן, לאיים וכל דבר באמצע.

האימא הזאת הבינה שהדבר הזה הולך להיות מציק במיוחד. הלכה לשתות ג׳ין עם הבעל.

600 דקות – ימים פתוחים

יוני 23 – ספטמבר 24

בתי ספר בדרום לונדון

יום פתוח בתיכון הולך ככה:

1. הרשמה – שבועיים עד שלושה חודשים לפני מועד היום הפתוח מתפרסם באתר בית הספר לינק להרשמה ליום הפתוח. יש יום פתוח או שניים ביוני, יום פתוח או שניים בספטמבר.
2. כינוס – 200-300 הורים וילדיהם הרלוונטיים ושאינם רלוונטיים אבל אי אפשר להשאיר אותם לבד בבית מתאספים באולם הספורט/תיאטרון. המנהלת הנרגשת מספרת על האתוס של בית הספר. סגן המנהלת ואחראי הפדגוגיה מספר על המגמות המיוחדות בבית הספר. המורה לספורט/ המורה הקולי בין המורים מספר על הפעילויות של אחר הצהריים בבית הספר. מקבץ תלמידים נרגשים מאד מקריא טקסטים שכתבו המורים על איך זה להיות תלמיד בבית הספר הזה (אף פעם לא אומרים: משעמם פה לאללה. יש מורה אחד סבבה, להיסטוריה. אבל יש אותו פעם בשבוע. האוכל בקפיטריה הוא בסדר, במיוחד בימי שישי כשיש פיש אנד צ׳יפס. אני מת לעוף מפה). תלמידים נבחרים מדגימים נגינה על כלי כלשהו.
3. סיור – כל הורה / כמה הורים מקבלים ילד או שניים. הילדים הם בני 11-13, ויש להם ביד דף עם הוראות. הם לוקחים את ההורים לסיור בבניינים, ואז אומרים: זאת הכיתה של מתמטיקה. זאת הכיתה של ספרות. זאת הבריכה. הם עונים על שאלות כמיטב יכולתם (יכולתם לא תמיד מאד ורבלית, והם תמיד תמיד ממלמלים). בכיתות יש תצוגת תכלית של המקצוע: מחברות מתמטיקה. פוסטרים עם משוואות. מודלים מתמטיים תלת ממדיים. ואת המורה למתמטיקה (שאשתו לא מתה, יש לקוות), שעונה על שאלות. מי יודע מה יש לשאול את המורה למתמטיקה או לספרות או לספורט? לא אני.

520 דקות –  לא להפריע

דצמבר 23 עד ספטמבר 24

סלון המשפחה, דרום לונדון

בבית המשפחה הזאת הוחלט שלב ילמד למבחן עם אבא שלו. אבא שלו בזבז על זה הרבה מאד זמן ומשאבים נפשיים, אבל זה הבלוג שלי ולא שלו, אז אני הקדשתי רק עשר דקות בערך בכל פעם שהם למדו כדי להגיד לעצמי: זה לא שלך! את לא תתערבי! את לא תנחמי אותו כשאבא שלו מתרגז עליו! את לא תנחמי את אבא שלו כשלב ממציא עוד תירוץ למה הוא לא יכול ללמוד עכשיו! את לא תציעי מורה פרטי! את לא תציעי מכון הכנה! את לא תתערבי, אני אומרת לך!

אני לא התערבתי ואני הקשבתי יחסית בסבלנות לתסכול של שני הצדדים משני הצדדים. שני הצדדים עשו כמיטב יכולתם לא להרוג וכן ללמוד. צד אחד היה כבר בן 11.

1287 דקות – ציבורי מול פרטי

הנצח

בכל מקום

ההורים שלי מורים. בבית שלי האמינו מאד מאד מאד מאד מאד בחינוך ציבורי. אני מאמינה נלהבת בחינוך ציבורי ואין לי שום דרך לדעת כמה אקטיבית היא הבחירה שלי בזה.

אצל נדב מאמינים בחינוך על פי הצרכים של הילד.

במשך הרבה ערבים אני ונדב דנו בשאלה האם אנחנו רוצים לשלוח את לב לבית ספר פרטי. זאת הייתה נראית לי שאלה מהותית, שתשפיע באופן ניכר על העתיד של לב, ולא היה אכפת לי לי להשקיע בה זמן. היה בהם יופי, בערבים האלו, שבהם למדנו איך לריב בנחמדות, איך לריב בלי לריב, איך לריב בלי נחמדות, כמה זמן אפשר לדחות את הריב עד שמישהו יוצא מהחדר. דברים חשובים לזוגיות, שלא קירבו אותנו כלל להכרעה בעניין.

623 דקות  – מטרחנים את רשת התמיכה

ספטמבר 24 עד היום

לונדון+טלפון

במשך כל הזמן הזה דיברתי עם אנשים על השיטה הזאת, שהיא כל כך משונה, ובסופה יש, פחות או יותר, הגרלה. זה היה ממש משעמם, ואני מתנצלת בפני כל החברות שלי שטרחנתי אתכן עם זה.

900 דקות – אבל למה?

ספטמבר 24 עד היום, לא כולל

הקומה העליונה, בית המשפחה, דרום לונדון

לפחות 30 ימים ש בהן בזבזתי לפחות 30 דקות בארבע בבוקר כדי לדון עם עצמי למה זה כל כך חשוב לי.

״הרי את יודעת שהוא חכם, עקשן, אמיד ובעל תשוקות מספיק כדי שיהיה בסדר, בשביל שזה לא יהיה ממש משנה באיזה בית ספר הוא ילמד.

את יודעת שהוא לא את, ולא יחרימו אותו, ירביצו לו, יזרקו עליו אבנים בבית ספר, נכון?

את יודעת שדברים רעים קורים בבתי ספר טובים וגם הפוך, נכון?

אז מה את רוצה? את רוצה שליטה? את יודעת שהוא נועל נעליים מידה 39 וגדול מדי לשבת לך על הברכיים, נכון? אז אין יותר שליטה, חמודה. אין. נגמר הסיפור הזה.

אז מה את רוצה? את רוצה לדעת שיהיה בסדר? אני מצטערת, בדיוק נגמר היהיה בסדר.

אז את רוצה מה שנשאר לך: אשליה של שליטה? ובשביל זה כל המהומה? מה אני אגיד לך, בסדר״.

630 דקות – מבחנים ותשובות

ספטמבר-אוקטובר 2024

דרום לונדון

ואז היה צריך להסיע אותו למבחנים המיוחדים למגמות השונות, להחזיר אותו מהמבחנים המיוחדים, להרגיע אותו לפני, להרגיע אותו אחרי, ולנחם אותו ואותנו כשהוא לא התקבל לאף אחת מהמגמות המיוחדות.

שיא האבסורד: אחרי שקיבלנו תשובות מבתי הספר הציבוריים שלא יהיה לו מקום בכיתות של המצטיינים במשהו, שלחנו אותו למבחנים בשני בתי ספר פרטיים, כדי שאם לא נקבל שום דבר מהרשימה שלנו תהיה לנו תעודת ביטוח. ככה שכל הדיונים שניהלנו בעד ונגד בתי הספר הציבוריים בכל מקרה היו לשווא.

22 דקות רפרוש

ואז הגיע היום של התוצאות: אתמול.

נגיד רפרוש זה שלוש שניות, ביליתי לפחות 22 דקות לרפרש את המייל.

התוצאה: בית ספר כל כך גרוע, שהוא אפילו לא היה ברשימה שלנו.

מסקנה

כל הזמן הזה, שמסתכם ב-4,839 דקות לערך, הוקדש לאסטרטגיה ותכנון של הגרלה. אני מתבאסת על בית הספר של לב, אבל יותר מהכל אני מרגישה מטומטמת.

והבית ספר של לב: הוא מקום די גבוה ברשימת ההמתנה של אחד מבתי הספר. יהיה בסדר.

הנחות יסוד

הקורא מוטי שמעולם לא היה בלונדון מגיע לביקור והוא ביקש שאכין לו רשימת המלצות. אני לא טובה בהמלצות, כי תמיד לפני שאני פותחת את הפה, אני חושבת על כל המקרים שבהם ההמלצות שלי לא תקפות, ועל כל ההבדלים שבמזג בין בני אדם, ועל הסיטואציות הספציפיות שבהן היה לי כיף במקומות, ומאיפה לי לדעת אם אפשר לשחזר, ובכלל מה אני יודעת על איך הזולת חווה את העולם.
מצד שני, אני גרה פה כבר שבע שנים. אני יודעת משהו על לונדון. אז הנה כמה הנחות יסוד בנוגע לרשימה הזו

1. מה שיש ברשימה זה מקומות שהייתי בהם והיה לי כיף או טעים.
2. אני לא יודעת מה נחשב תיירותי ומה לא. זה לונדון. הכל פה מאד יפה בלי קשר לאיפה אתה גר. כל עוד אתה נמנע בכל מאודך מאוקספורד סטריט, טרפלגר סקוור, לייסטר סקוור, שהם מקומות יפים, אבל אי אפשר לדעת את זה כי כל סנטימטר פנוי בהם מכוסה בכף רגל של תייר.
3. לא זוכרת מחירים של דברים. למעשה, לא זוכרת בירוקרטיות של כלום. לא איזה אוטובוס מגיע לאיפה, לא כמה עולה, לא מה צריך בשביל להוציא כרטיס כזה או אחר.
4. שאלות שאני לא מתכוונת להתייסר בהן:

• האם שווה לנסוע עד לשם בשביל זה וכמה זמן שווה לנסוע בשביל זה?
• האם אני צריכה לתת קרדיט לאדם שגילה לי על המקום הזה?
• האם אני צריכה לציין את האדם שהייתי איתו שם שהוא חלק בלתי נפרד מהסיבה שהיה לי שם כיף?
  נדמה לי שיש מספיק סייגים ואפשר להתחיל.

לכבוד הכריסמס הבעל המושלם שלי קנה לכל המשפחה מנוי למאסטרקלאס (למי שלא מכיר, זה אתר ובו סלבריטיס מלמדים אנשים לעשות דברים בעזרת סדרה של סרטוני וידיאו קצרים, באיכות הפקה שגורמת לקורסרה להיראות כמו חבורה מהמתנ״ס באילת). באחד הערבים ישבנו לראות את הקורס של אסתר פרל (למי שלא מכיר, חחחחחח. כאילו יש מישהו שלא מכיר את אסתר פרל. יש מישהו שלא מכיר את אסתר פרל?) והיא מדברת שם (שוב) על העובדה (תיאוריה? שלה? כלומר, כמובן נגזרת של המחשבה הפסיכולוגית מראשיתה, אבל מה שלה פה בעצם?) שאנחנו מגיעים לכל מערכת יחסים עם קורות החיים היחסיים שלנו, שכוללים את כל מה שחווינו על מערכת יחסים מאז מערכת היחסים הראשונה שלנו עם ההורים ןהמשפחה (שהיא כמובן האב-טיפוס שנגדו אנחנו מודדים כל מערכת יחסים) וכל מערכות היחסים האישיות והמקצועיות שלנו בדרך. 

אחת השאלות שהיא שואלת כדי לעודד את התלמידים שהם אנחנו (אין, אגב, שום בעיה במערכת היחסים שלנו) היא: איזה סיפור שאתה אוהב לספר על עצמך כבר לא נכון. זו שאלה מצויינת בעיניי, כי נורא קל לחשוב על עצמנו בדיוק את אותם דברים שחשבנו על עצמנו מתמיד – יש כבר דרך לחשוב על זה ודרך לספר את זה ודרך להתמודד עם זה, אבל וואללה, אנחנו לא אותו בנאדם כבר, אז למה שהסיפורים האלו יהיו נכונים.
השבוע אני בת 47, והחלטתי שזה זמן טוב להיפטר מכמה סיפורים לא רלוונטיים (מעניין אם אפשר לפרסם נרטיבים אישיים באתרים שמוכרים יד-שנייה. בכל זאת, סיפור יד שנייה מסופרת זה דבר ששוה משהו, לא?). יש עוד כמה שהם לא נכונים בעליל, אבל עדיין לא בא לי להיפטר מהם. 

1. מעטים מכירים אותי באמת 

עוד דבר שאסתר פרל לימדה אותי היא הטיית המורכבות. ההטייה הזאת אומרת שאני חושבת על עצמי בתור בנאדם מורכב, עם צדדים שונים באישיות שלא בהכרח מתיישבים זה עם זה (כמו שנהוג לומר עליי בחוגים מסויימים: אישה של ניגודים), ואילו הזולת, הזולת העלוב והעצוב, הוא נוטה להיות דבר אחד. הוא נוטה לרגוז. או שמא הוא דווקא בחור שמח. היא בחורה שאוהבת לעזור לאחרים. וההיא בחורה חרדתית. זה מאד נוח, לחשוב עליהם בתור הדבר האחד הזה, ולנבור בתוככי נימי נפשי בכל תכונות האופי שאני נאלצת לסחוב עימי, אבל ברור ברור ברור שהם בעצמם גם נוברים בנימי נפשם ומגלים שם אוצרות ועומקים שלא ישוערו.
אם מסתכלים על הזולת בתור דבר אחד, קל גם יותר להציב אותה בתור שחקנית משנה בדרמה של החיים שלנו, ולדעת שהיא מתאימה שם בול, או להתרגז עליה כי היא לא ממלאת את תפקידה כראוי, למרות שבבירור היא בחורה שמחה, אז למה דווקא ביומולדת שלנו היא בכתה? 
זו הטייה חמודה מאד, שמוכיחה סופית שאנחנו בעצם כולנו עדיין ילדים קטנים ואגואיסטים. הייתי מצפה שידברו עליה בלי הפסקה, אבל אני שמעתי עליה לראשונה בקורס הזה.

2. קשה נורא להרגיז אותי

בחיים המקצועיים שלי, כך אני אומרת לעצמי, כבר ראיתי הכל. אני עובדת במקצוע שלי כבר 15 שנה, וכבר ראיתי אתרים נופלים בדיוק ביום ההשקה. ראיתי בוסים שמשנים בהרף מחשבה דבר שהושקעה בו עבודה של חודשים. ראיתי אנשים שלא יודעים לכתוב משפט עובדים בניסוח מודעות, שהן צורה שמחייבת שליטה מירבית ביצירת נרטיב במאה ומשהו תווים. ראיתי אנשים שאין להם מושג איך הנפש האנושית פועלת מנסים לגרום לחדר מלא בנפשות לעשות משהו. ראיתי איוולת. תחמנות. רשעות. טיפשות. אוזלת יד.
ולכן, כך אומר הסיפור הרגיל שלי, קשה להרגיז אותי. אני יודעת מראש שמונים אחוז מהקשיים שפעולה מסויימת תיתקל בהם. והעשרים אחוז הנותרים לא יפתיעו אותי במיוחד, כי אני צופה את קיומם הכללי ואת המימוש הספציפי שלהם כבר ראיתי מתישהו איפשהו. 
זה נשמע משכנע עבור עצמי, אבל האמת היא שזה לא נכון. כל פעם שאני נתקלת בבזבוז זמן, אני רוצה לצרוח ולרצוח. כל פעם שמישהי טיפשה גורמת לי לעבוד יותר ממה שאני אמורה, אני צריכה לנהל עם עצמי שיחה צפופה כדי לא להגיד לה את זה. כל פעם שאחד הלקוחות שלי לא עושה את הדבר שאני חושבת שהוא נכון רק בגלל עצלות ארגונית, אני שוקלת להתפטר ולאכול עוגיות בתור מקצוע.
האמת האמיתית היא: קל להרגיז אותי. אני בן אדם נוח לרגוז. אני פשוט עובדת מהבית, אז רק נדב יודע את זה.

3. אני לא עושה קנאה

אני לא מקנאת בחברים שלי כשיש להם חברים אחרים. אני לא מקנאת כשהילד שלי מעדיף את ההורה השני שלו. אני לא מקנאת לבעל שלי. אני לא מקנאת בעושר של אנשים אחרים. אני לא מקנאת בטיולים של אנשים אחרים. אני חושבת שקנאה היא דבר נורא ואיום, ממש התחתית של התחתית של חבית הרגשות האנושיים, ושהיא נובעת תמיד מהשוואה בינך לבין הזולת, ולכן אימנתי את עצמי הרבה הרבה שנים לא להשוות. בכל פעם שנדמה שבראש שלי מתגבשת השוואה, אימנתי חלק אחר במוח שלי לצאת עם סוסים ופרשים, ולשלוח חצי לעג שיהרגו את ההשוואה הזאת באיבה, כי לעולם, אף פעם, בשום מצב אי אפשר לדעת את מכלול הנסיבות שהובילו מישהי להיות עשירה ולעולם, אף פעם, בשום מצב אי אפשר לדעת באמת את המחיר שהיא משלמת על זה. 
אבל עכשיו, אחרי שסיימתי לכתוב את הספר השלישי שלי, ועוד לא מצאתי מישהו שיפרסם אותו, ואחרי שאת הספר השני אף אחד מעולם לא פרסם, אני מקנאה. אני מקנאה בכל ספר שנמצא תחת ידיי באותו רגע (אפילו 4 שעות עבודה בשבוע, שהוא רב מכר ארוך שנים, שכתוב כל כך גרוע, שפעם השלכתי עותק שלו לפח במו ידיי). אני הולכת בחנות ספרים ומקנאה בכל סופרת שעומדת מאחורי כל אות שהודפסה אי פעם. אני קוראת משפטים יפים בספרים ומקנאה במי שכתב אותם. אני קוראת משפטים גרועים בספרים ומקנאה במי שכתב אותם ובכל זאת פורסם. אני קוראת ביקורות ספרות ומקנאה בסופרת ובמבקרת. אני מדברת עם חברים וחברות שלי על הספרים שלהם ואני שמחה בשבילם באמת ומקנאה בהם באמת.  אני לא כל כך מצליחה לקרוא ספרים. אני לא מצליחה לשמוע ספרים. אני והספרות ברוגז, ובלב הברוגז שלנו נמצאת הקנאה שלי.
זה לא תמיד היה ככה. הדעת נותנת שזה לא תמיד יהיה ככה. זה מצב ביניים שנובע ממצב ההמתנה הבלתי נסבל שבין סוף כתיבת ספר לבין פרסומו, או בין סוף כתיבת ספר לתחילת כתיבת הספר הבא (הרגע שבו תשומת הלב חוזרת פנימה, ולכן סוף סוף נגמרת ההשוואה הארורה), ואני ממש מחכה שהוא יסתיים כבר. 

ואחד שלא

הבעל שלי מושלם. זה סיפור שאני מאד אוהבת לפרט עליו והוא תמיד נכון. 

התמונה בראש העמוד: גיל 47, אילוסטרציה.

5 הדקות הראשונות

כשיוצאים מהבית שלי, עוברים את תחנת הדלק וחוצים את הכביש, מגיעים לפורטל, שער לעולם אחר. לא כולם רואים אותו, ואני לא יודעת מה בדיוק הקריטריונים כדי להצליח כי גם אני לא תמיד במובחרים, אבל במקרים שכן, רגע אחד את חוצה שלולית קטנה מלאה בבוץ, וברגע אחרי את בנרניה.

משמאל נפרש כר דשא גדול, שבו מסודרים בסדר אקטיבי משתנה אבל קבוע האנשים שעושים ספורט במתחם TRX (זה עדיין דבר שמותר להגיד?), אחריהם הילדים של הבתי ספר הפרטיים שעושים ספורט, אחריהם בעלי הכלבים שחוצים את הדשא באלכסון בעקבות הכלבים והבעלים האחרים, ואחריהם שדרת עצים שמסתירה שביל הולכי רגיל ושביל אופניים.

מימין כביש רגיל בהחלט.

ומולך, אם עצרת רגע להסתכל, שביל רחב מוקף בשדרת עצים שעומדים בשורה ישרה, והענפים שלהם משתרגים ויוצרים קשת שמכבדת את כל מי שבא תחתיה. אני חושבת שהעצים הםLondon plane, שזה שם טיפה מעליב לעצים שבאמת קיימים כמו זבל בפארק ליד הבית, אבל הם לא סתמיים בכלל. הפליינס משתנים לפי העונה, וכמו אחרונת הפאשיניסטיות יש להם מיקרו עונות מושלמות: עכשיו הם בשלכת גמורה והם ערומים. אבל לפני שבועיים הם היו צהובים. לפני זה הם היו כתומים. במשך רוב קיץ הם ירוקים בגוון של בריאות מוחלטת ובסופו הם צהובים כראוי.

הקרקע גם היא משתנה לפי העונה. בקיץ היא סתם אדמה כבושה עם קצת חצץ עליה. בסתיו היא רטובה רטובה, עם מלא שלוליות, שלא מתייבשות לעולם. ובחורף היא סכנת מוות, כי השלוליות קופאות ויוצרות קרח, שזה הדבר הכי מפחיד בעולם ללכת עליו, אם אתה לא ילד בן 10. מה עם האביב? האביב הוא סתם סתיו בהפוך.

Healthy minds program

כשהמלחמה התחילה היה ניסיון של דיבור בישראל על כל מיני דברים שיכולים להרגיע, ואחד הדברים שדיברו עליהם היה מדיטציה. באיזו כתבה בעיתון המליצו על אפליקציה שקוראים לה healthy minds. זו אפליקציה שהיא אולי מדעית וכוללת ארבעה נושאים:

• מודעות – איך לאמן את המוח להיות נוכחת ברגע
• קשרים – איך להרגיש מחוברת לאנשים אחרים
• תובנות – איך תפיסת העצמי שלך משפיעה על הרגשות והתגובות שלך
• מטרה – מה הם הערכים והעקרונות שמניעים אותך לפעולה

בדומה לדואלינגו, כל חלק מורכב משיעורים קטנים וקלים לעיכול (עשרה שיעורים של 10 דקות בכל חלק), ואחריהן מדיטציות קטנות וקלות לעיכול גם הן (14 מדיטציות בכל חלק, בין 5 דקות לחצי שעה, תלוי מה בא לך). את יכולה אפילו לבחור את הקול שהכי מדבר אלייך (אני team Jay). והסנסציה האמיתית: את יכולה לבחור אם את רוצה לעשות את כל זה בישיבה על כרית מדיטציה כמו בדרישות הקלאסיות (כלומר, אין לי מושג אם אלו הדרישות הקלאסיות. ככה נדמה לי. אולי הקלסיקונים יותר גמישים ממה שאני חושבת) או תוך כדי קיפול כביסה, נסיעה באוטובוס או הליכה בשדרה.

התחלתי עם האפליקציה בחוסר אמון מסויים, בדרכי בתחבורה הציבורית, וככל שהתקדמתי, הבנתי שהכי טוב לי בשדרה. בשדרה אני מתחילה, שומעת את ג׳יי אומר לי: תודה שחזרת אלינו, מסתכלת על העצים הפשוטים עושים מה שעצים פשוטים עושים, דורכת על האדמה שעושה את מה שאדמה עושה, ומשהו קורה.

10 הדקות שאחריהן

בסוף השדרה יש עוד פעם שלולית ענקית ושלט פרסומת גדול לאירועים הקרובים בפארק. עכשיו עדיין תלוי שם שלט על ליל הזיקוקים הגדול של תחילת נובמבר, שבמסגרתו חוגגים בכל שנה באנגליה את האיש שניסה לפוצץ להם את הפרלמנט. השדרה הראשונה נגמרת שם, וצריך להסיט את המבט מהעצים, מהעלים, מהמגפיים ומהסרט הפנימי שהמוח שלך בדיוק מקרין לך, כדי לשים לב לאופניים שחוצים במהירות את השביל. כמה צעדים ואת בשדרה הבאה.

השדרה הבאה היא אפילו יותר רחבה ויותר אפלה. במצפן הפנימי שלי היא נמשכת בערך קילומטר, אם הולכים עד סופה או כרבע שעה הליכה. הקרקע שם היא הרבה יותר חצץ והרבה פחות אדמה. העצים הם אותם עצים, ואפילו כשהם ערומים כמו עכשיו, הם מספקים הגנה טובה למדי מגשם ורוח. מצד שמאל יש חלל שאין בו דשא, והוא משתנה בהתאם לדרישות העולם הקפיטליסטי. עכשיו מתכוננים בו לכריסמס ויש בו fun fair, שזה שם חמוד לגיהנום.

בחלק הזה אני מקשיבה לג׳יי מסביר לי דברים על המוח שלי. כשהוא מסיים להסביר לי, אני עוברת למדיטציה, וההנחיה הראשונה, אחרי שמודים לי שהגעתי, היא לנשום כמה נשימות עמוקות. אני יודעת שזה בנאלי להחריד, אבל הכמה נשימות האלו, שאותן אני עושה כאחרונת האנשים המערביים בהוראת אדם זר באפליקציה בטלפון, הן לפעמים הנשימות הראשונות המכוונות של היום שלי, ואחריהן יש בי שלווה שאני לא יודעת לשחזר בסיטואציה אחרת.

You are here

כשסיימתי את התכנית של healthy minds הייתי בלחץ. קרן עושה מדיטציה מודרכת בבקרים, אבל הבקרים שלי הם יותר מדי של אימהות מכדי להתפנות לזה. בשכונה שלי יש קבוצת מדיטציה כל יום רביעי, אבל אני מתביישת לבוא. מקומות אחרים לא הצלחתי למצוא. אז לא ידעתי מה יוכל לעזור לי להמשיך את ההרגל הזה.

אני מתביישת לחשוב על ההרגל שאני רוצה ליצור, לדבר עליו או לפנות לו מקום בלוח הזמנים האמיתי והמטאפורי שלי. כי אני לא בנאדם של מדיטציה, כמו שאני לא בנאדם של ריצה, וכן בנאדם של סיגריות, למרות שאני רצה לפחות פעם בשבוע כבר כמה שנים, אני משתדלת לעשות מדיטציה באופן קבוע ורוב הזמן אני בכלל לא מעשנת. לפעמים בתאדם צריכה לרמות את עצמה, כדי לפגוש את עצמה מהצד השני של המהלך.

אז מצאתי את you are here, ספר בודהיסטי של טיק ניאט האן, שעכשיו קראתי עליו בויקיפדיה שהיה נזיר בודהיסטי חשוב מאד. אני מכירה אותו דרך ספר קולי, במבטא בריטי לא מאיים, שבו הוא מסביר בשפה מאד יפה את עקרונות הבודהיזם, ופורט אותם לדרך חיים שמתאימה לי בול, שבה את כל הזמן שמה לב ושואלת שאלות, שזה מה שאני עושה בכל מקרה.

אני מקשיבה לכמה דקות מהספר, עד שאני מרגישה שכוח ההבנה שלי מתערפל, ואז אני מורידה את האוזניות, ואומרת לעצמי תודה שבאת. נשמי בבקשה כמה נשימות עמוקות. אני פחות משכנעת מג׳יי, ויש לי גם מבטא מזעזע באנגלית, אבל אני עושה מה שהתבקשתי.

עשר הדקות האחרונות

אחרי הכמה נשימות זה הרגע שבו מגיעים ל-Honest Tom, שהוא מוסד דרום לונדוני מצחיק ומקסים. זה food truck מהימים שבהם food trucks היו דבר באמת, ולא גחמה טרנדית, שמגיש המבורגרים שומניים, צ׳יפס ותה שחור של פועלים, שומני במידה שווה. הכל שם דוחה, אבל הקרוואן הזה ממוקם מול האגם של קלפהאם קומון, יש לידו ספסלים, והוא מושך אליו את כל השבורים של האיזור: שיכורים, דייגים (זה אגם בגודל מטר על מטר בערך), אופנוענים, ואופנוענים שיכורים שעצרו לדוג. אני אוהבת אותו, על אף שבחיים אני לא קונה שם אלא אם כן בדיוק השתעממתי למוות כשחיכיתי ללב שיסיים את הקריקט שלו שקורה ממש מעבר לפינה.

ואז אני הולכת לאורך האגם (עדיין מטר על מטר), ואם יש יום שמש אפשר לעצור רגע, ותוך כדי נשימה, להסתכל על הנצנוצים של האור שנשבר בתוך המים, שזה אחד המראות האופטימיים שאדם לונדוני יכול לחשוב עליהם.

בסוף האגם אני פונה שמאלה, והולכת לכיוון כיכר התזמורת, שאין בה תזמורות בדרך כלל, אבל היא מוכנה בכל רגע לקבל פני נגנים וקהל. זו כיכר מוגבהת, מוקפת בגדר אדומה מקושטת, שבה ילדים קטנים ממש מתרגשים לרדת ולעלות בקוריקנטים שלהם. אחריהם הורים עייפים צועקים: זהירות!

בכיכר התזמורת משהו שוב קורה, ואני תמיד חוזרת למציאות, ולא משנה מי מדבר לי באוזן.

How to listen

עכשיו עברתי לספר הבא של טיק. והגיע החורף.

1.    

יש לי חברה. קוראים לה עפרה. עפרה היא אישה חכמה ממש, שעובדת עם טכנולוגיות חינוכיות, והיא סקרנית, קראנית, חיובית, מגניבה, מכינה ריבות ומתלבשת יפה, שזה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש מבנאדם אחד. אני קוראת לה חברה, למרות שאף פעם לדעתי לא נפגשנו בלי ענבר (סליחה, עפרה, אם כן. אני אישה בגיל העמידה, אין לי זיכרון יותר), פשוט כי כל פעם שנפגשנו היה לי ממש חשוב לשמוע מה יש לה להגיד, וממש רציתי להיות חלק מהחיים שלה, ולדעתי היא חשבה את אותו דבר עליי. זה אף פעם לא קרה, כי לא יודעת למה, אבל היא חברה שלי.

2.    

אני רוצה לחזור לכתוב פוסטים בבלוג, אבל אז אני חושבת:
לא, חמודה, את לא תכתבי פוסט בבלוג. אם יש לך זמן לכתוב פוסט בבלוג, אז תשכתבי את הרומן שלך. הרומן שלך הוא מה שחשוב כרגע בענייני הכתיבה, כי כשאת תפרסמי אותו, כולם יידעו שאת כותבת ממש יפה, ויהיה לך הרבה זמן לכתוב. חוץ מזה, רומן זה חשוב ובלוג זה לא. כולם יודעים את זה, חבל שצריך להזכיר לך את זה כל הזמן.

3.    

אני כבר לא גרה בישראל שמונה שנים. שמונה שנים זה כמעט עשור. הייתי בת 28 כשלא גרתי באילת עשר שנים, והרגשתי שאולי מעולם לא גרתי שם. הייתי בת 45 כשלב היה בן עשר, וחשבתי שאולי מעולם לא הייתי לא-אימא. ובכל זאת, אני אף פעם לא חושבת שאולי לא הייתי ישראלית. כן חשבתי שאולי אני כבר צריכה לכתוב באנגלית. הקהל פה יותר גדול, אני לא יותר להתמודד עם כל הפוליטיקות של הביצה הספרותית בעברית (כאילו אי פעם יכולתי) כי אני כבר לא שם, והמלים שמגיעות לי לראש הן רובן בעברית, אבל חלקן בהחלט לא. אז איך אני יכולה לכתוב פוסטים בעברית?

4.    

ובכלל, איך אני יכולה לכתוב פוסטים לישראל? אני חיה פה את החיים הרגילים שלי, שאני תמיד חיה, ואתם שם, בתוך החרא מרובה השכבות הזה.

5.    

ומצד שני, כבר סיימתי לכתוב את הרומן שלי, ולשכתב את הרומן שלי, ולערוך מחדש את הרומן שלי, ודי, הוא מוכן. אני שולחת אותו עכשיו לסוכנים ספרותיים, כי פה אי אפשר פשוט לשלוח להוצאות. נכון לעכשיו, כתבתי אותו ארבע פעמים, שלחתי אותו ל-14 סוכנים ספרותיים, שניים אמרו לא, וכל ה-12 האחרים עוד לא אמרו כלום. ומה שחשוב עכשיו במקום לכתוב פוסט מטופש בבלוג שלך זה לשלוח אותו לעוד סוכנים ספרותיים, כי זה מה שהיית עושה אם היית רצינית.

6.    

רוצה לדעת מה זה רצינית? למדתי דואלינגו במשך 854 ימים. נראה אותך עוקף את הרצינות הזאת.
(זה נדב לימד אותי להשתמש בדואלינגו כדי לקנות מוניטין רציני.)

7.    

ואם כבר, אז בטוח אני צריכה לכתוב באנגלית, כי אחרי שמישהו מהסוכנים הספרותיים (זה שם באמת נורא למקצוע, ועוד יותר נורא שזה בתצורה זכרית, כי בעצם אני שולחת רק לנשים. אני לא יודעת אם נשים אוהבות אותי יותר מגברים, אבל אני מדמיינת שכן) יסכים לקרוא את כל הרומן, ואחרי שהם יקראו את כל הרומן ויבינו שהם בעצם אוהבים אותי ואת הכתיבה שלי, אבל לפני שהם יבינו שהם רוצים להתחתן איתי ולהביא איתי ילדים-ספרים, הם ירצו לראות שיש לי נוכחות במדיה החברתית או באינטרנט, ומה אני אראה להם? את הבלוג המעפאן הזה? את הסיפור האמיתי? זה לא יעזור לי בחיים, נכון? אני צריכה לנצל את הזמן הזה כדי לייצר נוכחות אינטרנטית באנגלית.
(כאילו למישהו שהוא לא בן 20 היה אי פעם כוח לעשות משהו רק כדי לייצר נוכחות במשהו שלא מרוויח כסף).

8.    

ואז התכתבתי עם ענבר היום, כי היא בלונדון, והיא אמרה שעפרה שואלת מה שלומי, כי אני אף פעם לא כותבת יותר אז היא לא יודעת מה קורה, אז רציתי להגיד: היי עפרה!
אני סבבה. יש מלא דברים חדשים, אבל תתעדכני מענבר כשהיא תחזור, ואני אכתוב פה.
את לא חייבת לקרוא ובטח לא חייבת להגיב, אבל אני אדמיין שאת קוראת ומתעניינת. 

9.    

אולי אפילו אני אשנה את השם של הבלוג ל:
לעפרה.
ואולי הוא יהיה גם באנגלית. מי יודע. 

10. 

כי בעצם זה לא בשביל עפרה. או בשביל הסוכנים (עכשיו, בראש שלי, הם כמו גונבי הזמן ממומו). או בשביל אף אחד. רק בשביל הזרם הזה של המחשבות, שיש לו כיוון סופסוף. 

MacBook Air 13” / Apple

• Liquid Retina display
• Apple M2 chip
• 24GB unified memory
• 256GB storage
• Up to 18 hours battery life
• Touch ID

לפני כחודשיים, כשהשולחן הגדול עוד עמד וצפה אל החלון הגדול, אני והבן שלי ישבנו ללמוד. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ואנחנו הנחנו על השולחן שוקו חם, קפה פושר, מבחן פסיכומטרי לדוגמה ועט, והתחלנו להתבונן לעומק בטורים של צורות שהתגבשו, או לא, לכדי תבנית חוזרות וניתנות לחיזוי. 

(למה ילד בן עשר צריך ללמוד למבחן פסיכומטרי? יש מבחן מיון בכניסה לתיכון בעוד זמן מה).

הדבר היחיד עד אותו רגע שלימדתי את הבן שלי ליד שולחן היה השפה העברית, כלומר קריאת השפה העברית, ושם יש לי יתרון כל-כך ברור עליו שאני חייבת להיות המורה. הפסיכומטרי האחרון שלי, לעומת זאת, התרחש לפני עשרים וחמש שנה שבהן עיצבתי את זיכרון האירוע לכדי עמימות נעימה, ומלבד העובדה שיש לי יותר ניסיון בעולם ובאופן שבו שאלות נבנות, אני והבן שלי יכולנו ללמוד ביחד. 

עברנו שאלה שאלה והתבוננו בצורות. חלקן התבהרו יפה והצורה הבאה רקדה אלינו מן הדף. חלקן לב הבין לפניי והסביר בהתרגשות את התשובה. חלקן הבנתי לפניו, והתאפקתי בקושי ולא צעקתי בהתרגשות את התשובה. 

יש לי ילד חכם וסקרן, וזו הייתה שעה יפה מאד של נחת הורית, לימוד מהנה ואהבה. 

מבעוד מועד הבטחתי שאם השעה אכן תהיה כזאת, אעזור לו לעצב כרטיסים לאליפות העולם במשחק כדור שהוא המציא שתתקיים בחצר בית הספר שלו ביום שישי. עייפים וטובי לב ארזנו את המבחן, הבאנו מחשב, הכנו קפה חדש ותה, וישבנו לעבוד על העיצוב. הכל התקדם כראוי, כשלב רכן לעבר המחשב שלי, הצביע על המסך, ואיכשהו הכל התבלבל במוח העייף שלו, והוא שמט את כוס התה החמה והמלאה שלו על המחשב שלי, ששתה בשקיקה. 

שניות של אלם שטפו אותנו, שבהן אני הרמתי את המחשב, היטיתי אותו בזווית מיטבית להוצאת נוזלים וחשבתי שתי מחשבות שוב ושוב ושוב: אבל היה כל כך כיף!; את לא תצעקי עליו! לב בהה בחלל, קפוא ומבועת. כשהשניות האלו תמו אני הנחתי את המחשב במקום אחר והלכתי להביא נייר סופג. לב צעק שיט! ורץ לספה לבכות בקול גדול. 

היה נראה שהמחשב עדיין עובד ואני מיהרתי למהר את לב מחוץ לבית ומחוץ לטווח הצעקה שלי. אבל עד שלב חזר מהבית הספר אחרי צהריים כבר היה ברור שמחשבים ונוזלים נועדו להיות אוייבים ואני אצטרך מחשב אחר. 

פצחתי במרתון מייסר של השוואות, חישובים וניסיון לחזות את העתיד. בחרתי ביקר. ביפה. במחשב שילווה אותי כראוי במשך שמונה או תשע שעות מהיום שלי, במחשב שמסמל את האמונה שלי בעסק החדש שלי. 

Double Fastener Case S / Muji  

• Colour: Blue 
• Dimensions: 10×13.5cm
• Material: Outer Shell: Polyester 100%; Mesh: Polyester 100%
• Country or region of origin: Cambodia
• Weight: 20g

נשים מסתובבות עם טמפונים ותחבושות הגייניות (כן כן, לא כל הנשים ויש התקן תוך רחמי ויש תחתוני מחזור. בסדר. אבל עכשיו זה משפט משעמם ומקודם לא היה). אף פעם לא הבנתי למה אנחנו צריכות להביא את הציוד הזה איתנו לכל מקום, בזמן שבכל מקום יש שירותים עם נייר טואלט. כמה זה כבר עולה? באנגליה יש הרבה שירותים ובהם בקשה לתרום לעמותה שדואגת לביטחון וסתי לפליטות, אז אולי זה עולה הרבה. אין לי מושג, אבל זה תמיד מכעיס אותי. 

נשים שצריכות להחליף טמפון באמצע יום העבודה או הבאר או המסעדה, צריכות לעשות ריקוד חמדמד כזה של להוציא מהתיק תיק קטן ובו הדברים שלהן או לקחת את תיק הגדול לשירותים או לעשות משהו שמסתיר את העובדה שהן הולכות לדאוג לרירית הרחם שהגוף שלהן מוציא. 

אף פעם לא הבנתי למה אני צריכה להסתיר את זה, אז תמיד הסתובבתי בתיק עם טמפונים ותחבושות חופשיים בכיף שלי, וכשהייתי צריכה להשתמש בהם, עמדתי, הכנסתי יד לתיק, גיששתי אחרי המוצר המתאים, וידאתי שאפשר לראות מהו, הכנסתי לכיס והלכתי לשירותים. זו הייתה מרידה קטנה שלי נגד ההסתרה. אני אוהבת שרואים את התפרים של העולם. 

הבעיה היא שטמפונים ותחבושות שזקוקים בתיק לאורך זמן תמיד מתפרקים לחלקיהם, וזה לא יעיל וגם לא במיוחד אסתטי. כשהיינו במדריד לפני זמן מה תקפה אותנו רוח צרכנות נדירה והלכנו לשופינג. במסגרת השופינג נכנסתי למוג׳י ורכשתי שקיק פלסטיק דו רוכסני ובו הנחתי את הטמפונים והתחבושות. זה היה אלגנטי. זה היה פשוט. זה פתר אותי ממוליכי פלסטיק נעים ונדים והייתי די גאה בעצמי. 

Hajo Mini Backpack / Ucon Acrobatics

• Compatible for: Up to 16" MacBook Pro
• Dimensions: 44 x 28 x 10 cm
• Capacity: 12 l
• Weight: 850 g
• Main Shell Material: 36% Polyurethane (PU), 40% Polyester (PET), Calcium Carbonate 14%, 10% Wood Fiber
• Secondary Shell Material: 54% recycled Polyester (rPET), 46% thermoplastic Polyethylene (TPE)
• Lining: 100% recycled Polyester (rPET)
• Webbing Band: 100% recycled Polyester (rPET)
• Laptop Compartment: Upcycled Neopren (CR)
• Metal Hardware: 100% Iron (FE)

תיק גב הוא דבר חשוב מאד לעובדת העירונית. הוא צריך להיות גדול מספיק כדי להכיל את כל צרכיה מהבוקר ועד הלילה, אבל קטן מספיק כדי שהיא לא תיראה כאילו היא כורעת תחתיו. הוא צריך להיות בצורה הנכונה כך שלא תיראה כאילו היא מהעבר. הוא צריך להיות נגד גשם. הוא צריך להיות עם מספיק כיסים כדי שאפשר יהיה לחלק את חפציה בצורה הגיונית אבל לא עם יותר מדי כיסים כדי להטריח את העובדת יתר על המידה. הוא צריך להחזיק מעמד הרבה שנים כי למי יש כוח לניג׳וס הזה כל שנה. הוא צריך להיות עם רצועות נוחות שמחלקות יפה את המשקל על הגב. 

בקיצור, תיק, מעיל ומשקפיים זה דבר שאני קונה פעם בכמה שנים ומסתובבת איתם כל הזמן. אי אפשר שאני אקנה תיק ואז אלך לוויוורק למחרת רק כדי לראות מישהו עם תיק שהייתי צריכה לקנות ולא ידעתי על קיומו.

ולכן, לפני שקניתי את התיק הוורוד בעל הראש המתקפל שלי ביליתי שעות רבות באתרי תיקי גב. אני רוצה להגיד שמדובר בקטגוריה מכוערת שאין שום צורך לבלות בה שעות. 

12/1/2024

• המקום: תחנת הרכבת פדינגטון
• השעה: 16:22
• הנוכחות:
  • נעמי – לונדונית למהדרין בשנות ה-60 לחייה, שלחוצה מאד לא לאחר את הרכבת שיוצאת ב-16:35 מרציף במרחק שלוש דקות הליכה ממנה
  • אני – שרוצה קפה לדרך
• היעד: סופשבוע כתיבה בבית השני של הלנה, חברה של שתינו, בדבון שבדרום מערב אנגליה. 
• האירוע, דקה אחרי דקה:
  • 16:22 – מיטל הולכת להביא קפה ואומרת לנעמי: משאירה איתך את התיקים שלי. נעמי: בטח. 
  • 16:24 – נעמי רצה למיטל ואומרת לה: איפה התיק שלך? מיטל: איתך! 
  • 16:25 – נעמי למיטל: ״אוי לא, מיטל, גנבו לך את התיק. את השארת אותי אחראית על התיק שלך וגנבו אותו!״

כן, זה נכון. גנבו אותו. יחד עם כל הדברים שלעיל. 

1.

אין לי מושג! איך שהתחילה המלחמה מלא אנשים חמודים שפגשו אותי בכל מיני נסיבות חיים שלחו לי הודעות מרגשות של תמיכה ושאלו אותי מה שלומי, מה שלום המשפחה שלי, איך ישראל וכל מיני שאלות כאלו ששואלים, כדי לאפשר לבנאדם לדבר. ידעתי להגיד שהמשפחה שלי שלמה, אבל ממש לא ידעתי מה עוד להגיד, כי צריך להסביר כל כך הרבה, ומי בכלל יודע להסביר.
פעם אחת פשוט התחלתי לבכות באמצע הרחוב. מולי עמדה אישה שחונכה, כמו כולם כאן, על ברכי האמונה האנגלית השלמה ב-stiff upper lip (שזו הדרך שלהם להגיד סתמי, תבלעי את הדמעות ותמשיכי בחייך) אבל הייתה מלאת כוונות טובות ומודעת בהחלט להיסטוריה, לסיבוכיות, לרגשות, וטפחה לי בעדינות על הזרוע.
מאז עניתי רק פעם אחת ברצינות לשאלה מה שלומי. אמרתי שאני מפחדת מהכניסה הקרקעית לעזה, וקיבלתי נאום שלם על ביבי ועל כל מה שהוא עשה רע לישראל, כאילו שמדריך תיירים מאיטליה שהולך במקומות הקדושים בישראל בבטחה צריך להסביר לי מה רע בביבי. לא הספקתי להגיד לו שכל פעם שאני עוצמת את העיניים, אני רואה תמונות מציר פילדלפי של חיילים מחפשים חלקים של חברים שלהם בתוך החול של עזה, ושכל פעם שאני מנסה להזיז את התמונה מהראש, בדפדוף ימינה כמו בסמארטפון, אני מגיעה לתמונה מדומיינת שלי בחדשות נענע, מסתכלת על המסך של המחשב בעודי כותבת ידיעה ועוד ידיעה ועוד ידיעה על מקומות ברצועה שמעולם לא הייתי בהם, ואומרת לעצמי שאני אבכה אחר כך.
אבל רוב הזמן, פשוט אין לי מושג מה שלומי, כי הוא משתנה מדקה לדקה. אין לי אלא לצטט את דודו טסה, בשיר מושלם שאני מקפידה לשמוע פעם ביום לפחות:
וכבר הייתי עצוב, כבר הייתי שמח
ועוד פעם עצוב, עכשיו נכנס אורח
על מה נדבר?
אין פתרון כאן.

כשדברים מתפרקים

בתוך החרא הכולל הזה, אני לא באמת יכולה לקרוא (או לכתוב, למרות איך שזה נראה כרגע), אבל עברית נתנו בחינם ספר שנקרא "כשדברים מתפרקים" והורדתי אותו.
זה מה שכתוב שם על הספר:
"באוסף של שיחות עם תלמידים מראה פמה צ'ודרון, באמצעות רגעים מיוחדים בחייה שלה וציטוטים של מורים טיבטיים דגולים אחרים, איך ניתן להפיק חיים מלאים יותר ואף לגעת בנצח, דווקא באמצעות הרגעים בהם נשמטת הקרקע תחת רגלינו מרוב פחד וכאב. אחת התובנות המרכזיות בבודהיזם הטיבטי, גורסת כי הרגעים הקשים בחיינו הם, למעשה, הזדמנויות מיוחדות במינן לחוות את החיים בדרך חדשה, ולהתחיל במסע רוחני."
הציטוט הזה מראה את הטוב ואת הרע בספר הזה. מצד אחד, אישה עם כישרון כתיבה והבנה עמוקה של בודהיזם שמנסה להשתמש במילים הפשוטות ביותר שעלו בדעתה כדי להסביר להדיוטות כמוני עקרונות יסוד בבודהיזם. אני לא מבינה את כל מה שאני קוראת, אבל מה שאני מבינה הוא מרגש ומרגיע, ומשרטט בעיפרון בעדינות תוואי שביל שאפשר ללכת עליו בזהירות, כשהכביש הראשי של החיים נהיה סואן מדי.
מצד שני, באימא שלכם, איזו עברית גרועה יש בספר הזה! בשביל מה אנחנו נלחמים על המדינה המחורבנת הזאת אם לא בשביל לשמור על העברית, ואתם הולכים ומתרגמים ספרים ככה? ואז כותבים את המאחורה בצורה כל כך עצית? אתם לא מכירים אנשים שיודעים לנסח משהו נורמלי?

2.

אבל עליי לא יורים טילים. אז קקה, זו התשובה לשאלה איך זה להיות ישראלית בלונדון כרגע, אבל עליי לא יורים טילים. זה הבדל מהותי. כי אני יכולה לעבוד על התודעה של עצמי, להסתכל על העצים בשלל צבעים שמשירים את עליהם ברחוב, לסרוג צעיף לחורף, לא להיכנס לווינט/הארץ/גרדיאן, ולשכוח שיש מלחמה. זו בחירה לא אפשרית עבור מי שנמצאת בישראל.
מצד שני, אם אני כן קוראת חדשות – אני לא רואה בכלל שום טלוויזיה ישראלית, זה למעלה מכוחותיי – ואז פוסעת החוצה, השלווה המקומית מתנגשת בעוצמה בסיפורי הרצח והשכול שמהבילים על המסך שלי, וביחד עם השיחות הבודהיסטיות מהסעיף הקודם יוצרים פלסטלינה חומה ומעורבבת של סתירות בלתי אפשריות לגישור.

לא ממואר

בתוך כל זה, השאלה שאני שואלת את עצמי הכי הרבה היא איך אפשר לחיות עם כל האבל הזה? לא בתור מדינה, אם כי זו גם שאלה מסקרנת, אלא בתור יחידים. נניח שקרה לך משהו נורא כמו חצי משפחה שלך שנרצחה, איך את ממשיכה בחייך? ואז בא הספר של מוטי פוגל, שאיבד אח וגיסה ואחיינים, ומנסה להסביר.
מוטי הוא אחד מקבוצה מצומצמת של אנשים, שיודעים להיכנס מתחת לעור של הדף, ללבוש ספרים על עצמם, ולהסביר אותם מבפנים. לא כמו שהסופר התכוון, ולא כמו שהדמויות מדברות, אלא כמו הלב החי שהוא השילוב של שניהם. הרבה פעמים קרה לי שהקשבתי למוטי מנחה אותי בקריאת סיפור, ומסביר את פני השטח, ואז מוליך אותי בזהירות אל מה שתחתיהם, רק כדי להגיח מעבר לפינה ולהראות לי עוד סיבוב מחשבתי שבהחלט נמצא בטקסט ואפילו לא התקרבתי לזהות אותו.
מוטי משתמש בכל זה כדי לדבר על הרצח של אחיו ומשפחתו, והוא עושה את זה כמו מוטי, באמצעות ספרים, ובהתנגדות גמורה לאופנים הרגילים שבהם מדברים על רצח, על נקמה, על התנחלויות ועל סיבה ומסובב. כמו נזיר בודהיסטי, מוטי תמיד הולך בזהירות, ותמיד יותר חכם מהקוראת, וכך הוא תמיד צעד לפניה, להניח תחתיה מצע רך כשהיא נופלת לתהומות הרגש, או לפתוח עבורה את השמיים, כשהיא ממריאה בעקבות נצחיות הנפש.
זה כמובן הספר הטוב ביותר שתאם יכולים לקרוא עכשיו, כי הוא אמנם לא על המלחמה הזאת, אבל כל מה שיש שם אקטואלי יותר מכל גבב מילים או גבות מצופפות של קושמרו.

3.

אף פעם לא חשבתי על אנטישמיות. כלומר, כמו כולנו, תהיתי עד אין קץ האם הייתי יכולה להימלט מגרמניה בזמן, או שהייתי מאלו שהתעקשו לחכות שיפנו אותם לגטו או למחנה. אבל כל זה היה בבחינת מסקנטייפ לחלונות במלחמת המפרץ באילת – משהו שאת עושה, אבל לא באמת חושבת שהוא חיוני.
ופתאום, שלוש מאות אלף צועדים בעיר שלי – אני יודעת שהיא לא באמת שלי, לא כמו תל אביב, אבל שלי – ואחוז בלתי ידוע מהם, שאינו אפס, שונא אותי כי אני יהודיה.
אין לי שום כלים ביקורתיים להתמודד עם זה, למרות כל לימודי השואה שבהם הולעטתי כל חיי.
ויותר מכך, אין לי שום כלים הוריים להסביר משהו ללב.

תמונה ראשית

Sculptor Alicia Eggert creates immersive experiences of time. This neon billboard casts a brilliant pink light prompting us to become more present in this very moment. Eggert illuminates a quote by revolutionary futurist Stewart Brand, from his book The Clock of the Long Now (1999), a manifesto for living intentionally with a ten-thousand-year-old clock in mind. The pink is a call out to the "Me Too" movement of 2017, a once unimaginable social reckoning that empowered people to share past stories of sexual harassment and assault, demand accountability, and make possible safer conditions for all.
Source: histories and futures

Paper Pundits

יש לי עסק חדש. קוראים לו Paper Pundits. אני גאה בשם הזה, שהגעתי אליו אחרי דין ודברים עם רובוט, בגלל שאני גם יכולה להגיד אותו בלי להישמע מפגרת, והוא גם שם אנגלי למהדרין. בנוסף, Pundits הם אמנם פרשנים לענייני כל דבר, אבל בבית שלנו הם לגמרי פרשני כדורגל. זהו הרובד הקיטשי של השם, של הורים שמקעקעים את השם של הילדים שלהם על הגוף שלהם, כאילו הגוף שלהם לא זוכר את הילדים באלף דרכים אחרות.

פייפר פנדיטס עושה את צעדיו הראשונים בעולם והוא מוכר, בהרבה מלים יפות וגדולות, אותי. אם תרצו, אכתוב. אם תרצו, אעשה אסטרטגיית שיווק. אם תרצו, אכתוב בשבילכם בסושיאלס, אבל בשביל זה תצטרכו לשלם הרבה, כי זו משרה מתועבת. כמו שאומרים, אם תרצו גם ארקוד, אבל באמת שאין לי מושג למה שתרצו.

בינתיים לפייפר פנדיטס יש:

• לקוח אחד
• כמה לקוחות פוטנציאליים
• כרטיס אשראי
• שולחן בסביבת עבודה משותפת
• אתר
• שותף סודי

3 דברים מפתיעים שגיליתי בשלושה חודשים של פייפר פנדיטס:

• אני טובה בלמכור – אין לי שום יכולת להרים את הטלפון ולדבר עם אנשים זרים. כדי שדבר כזה יקרה דרוש מצב חירום רפואי או מלחמה. אבל אם מישהי רוצה לדבר אתי, אני יכולה למצוא את הדרך הנכונה לשבות את ליבה. ויותר מזה, אני נהנית מזה. מי ידע??!
• לא צריך שעון – הרבה שנים הסתבכתי עם העולם ועם השעונים שלו. אני קמה מוקדם מדי ומייד אוהבת לעשות דברים. אני לא יכולה להתרכז באופן עמוק להרבה שעות ביום. אני לא יכולה להיות ליד אנשים כל הזמן. אני משתעממת אם יש לי עבודה אחת. אני יודעת בדיוק מתי אני יעילה וכשאני לא, אני מעדיפה לראות טלוויזיה. יש ימים שאני יכולה רק לקרוא (כלומר, יש עמודים בספרים מסויימים שאחריהם אין שום דבר אחר שמעניין אותי מספיק כדי לא לקרוא). אלו לא תכונות מאד פופולריות במשרת 9-5. בתור הבוסית שלי, לעומת זאת, אני מקדמת בשמחה רצון חופשי, סקרנות ורוחב אופקים. כזאת מין בוסית אני. ואם יוצא שקצת הייתי רכה מדי עם עצמי, יש את יום שבת.
• אפשר להשהות את חוסר האמון – ידעתי את כל הדברים האלו מזמן, אבל פעם, בשנות התשעים, לכמה חודשים, הייתי פרילנסרית. מצאתי עבודה בקלות יחסית וגם הכתיבה תמיד באה לי בקלות, אבל אז הייתי צריכה לכתוב חשבונית. אחר כך הייתי צריכה לשלוח את החשבונית. ולקינוח, הייתי צריכה להרים את השפופרת (הייתה אז שפופרת, נדמה לי), ולהתקשר לאנשים ולצעוק עליהם שישלמו לי את החשבונית. כאמור, לא מתקשרת לזרים, וכך יצא שפרילנסריות התבררה כלא יותר מדי רווחית עבורי. מאז ידעתי שלהיות עצמאית זה לא בשבילי, אבל באיזה תעלול של הקוסמוס, נדמה שאנשים יכולים להשתנות. אלו בטח רק הנסיבות שהשתנו, שהרי ידוע שאנשים לא. אז בגלגול הזה, בינתיים, טפו טפו, הרובוט מנסח את המיילים שצועקים על אנשים שישלמו לי.

מחשבה

מאז הפעם הראשונה שהכרתי את המושג "הטיית השליליות" כעסתי. בגדול, ההטייה הזו טוענת שהמוח שלנו זוכר יותר את הדברים הרעים מאז הדברים הטובים. בטח אפשר לספק פה פסקת הסבר על למה אבותינו הקדמונים, בין המערה והאש, ממש לפני שהגברים יצאו לצוד והנשים ללקט, היו חייבים לשנן דווקא את הזבלה של החיים, אבל זה לא נורא מעניין אותי. לפי ויקיפדיה, הטיית השליליות מתבטאת בכמה דרכים (קיצרתי פה, כי אין לי את כל היום. אני צריכה זמן להתמרמר):

• עוצמת השליליות – אם קורה משהו טוב ומשהו רע, שהם טובים ורעים באותה עוצמה, המוח הקדמון שלנו יזכור יותר את השלילי. קשה קצת למדוד את זה, כמובן, אבל נגיד אם היה יום שמש מושלם בטיול שלנו, ואחריו יום גשם טורדני, המוח שלנו יזכור שהטיול לווה במשג אוויר מזעזע. אפשר לומר שנולדנו גברת נרגני.
• שלטון השליליות – אם קורה משהו שיש לנו כלפיו רגשות חיוביים ושליליים, המוח שלנו יגדיל את החלק השלילי בחוויה. במלים אחרות, השלם תמיד שלילי יותר מסך חלקיו.
• פירוט השליליות – לאסקימוסים יש הרבה דרכים לתאר שלג, כך לימדו אותנו בטעות של מערביים, ולכולנו יש הרבה דרכים לתאר את החרא של החיים. את הרגעים החיוביים, לעומת זאת, קשה לנו יותר לפרוט למלים.

סך הכל, אנשים הם יצורים מקסימים.

Somerset house

ראש העיר שלי, צדיק חאן, מחזיק בשם המושלם בתבל, אבל גם במפתחות למרתף של בית סומרסט, שנמצא על התמזה, ליד הסיטי. זו הייתה פעם שכונה של החברים של המלך, סטייל שכונת הטייסים, אבל בסגנון רנסנס ומחומרי בנייה שנלקחו מכנסיות במהלך המאבק היפה: יותר טוב פרוטסטנטי או קתולי. היום זו אחוזה סופר אלגנטית, שיש לה פטיו רחב ידיים שעושים בו הופעות יפות, ובמבוכי המסדרונות שלה יש תערוכות מתחלפות.

מישהו שעובד אצל צדיק חשב שבטח אנשים ישמחו לעבוד שם, ואחרי תכנון ושיפוץ פתחו שם חלל עבודה משותף לאנשים יצירתיים. זה לא בחינם, אבל זה קרוב לחינם, והשירותים הם בהחלט בצבע ורוד בארבי.

הבעל שלי חושב שאני סופרת שעובדת על ספרה השני, והוא הגיש את מועמדותי וקרו שני דברים: האנשים בסומסרט האוס נתנו לי אישור רשמי לזה שאני אדם יצירתי וגם שולחן.

מחשבה 2

איך אמורים לשמור רגעי אושר ופסגות חדווה?

אם המוח שלנו כל כך מוטה לצד השלילי של המפה, איזה סיכוי יש לנו להסתכל אחורה וקדימה ולצדדים ולחשוב: האמת, סבבה.

לא אילון מאסק, אבל סבבה.

לא אולגה טוקרצ'וק, אבל וואללה, יוצאת מהטיוב בתחנת Embankment והולכת ישר לערוגות פרחים מלכותיות כל כך, שתכל'ס אין הבדל ביני לבין אדם עם אחוזה. אחר כך, נכנסת לסומסרט האוס, ואין מה להגיד, מקום יפה. יש גם קפה טוב בפחות משלושה פאונד. וגם, ממש ליד, יש סופרמרקט טסקו, שמוכר חתיכה משולשת של טורטייה ספרדית, עם תפוחי אדמה ביצים ועשבי תיבול, שאני ממש אוהבת, במיוחד רותח מהמיקרו. בפנים, יש מחשב ויש סודה, ויש עבודה נחמדה, בקצב שאני קובעת, עם לקוח שמעריך אותי. בבית, יש הרבה ספרים, בנאדם שאני אוהבת להיות איתו על הספה ועוד יותר אוהבת לתכנן איתו תכניות, ואת הבן שלו, שאני גם די מחבבת.

כל הדברים האלו קורים אחרי שנה מסריחה במיוחד של חיפוש עבודה והרבה מאד פעמים שאמרו לי שאני לא מתאימה לדברים, שלא רוצים אותי, שבחרו מישהו אחר. שאני לא.

איך אפשר לזכור את הרגעים האלו של עכשיו, לפקוק אותם בצנצנת, ולהוציא בשעת הצורך?

“Are you being paranoid for fuck all?”

שמעתי את המשפט הזה מערס בריטי שאמר אותו לבחורה שהלכה לידו, בשילוב מקסים של הקטנת הרגשות שלה וחדוות חיים.

בעברית, זה היה משהו כמו: תגידי, יש מצב שאת פרנואידית מהתחת? זו לא בדיוק אותה משמעות, אבל זו הרוח.

אימצתי אותו מייד, כי אולי באמת זה מה שאני כרגע: פרנואידית מהתחת. לא הכל מושלם עכשיו, אבל הכל סבבה, ואולי במקום לחשוב איך אני יכולה לזכור את זה לעתיד, ולדאוג ממה יקרה כשזה ישתנה, אני פשוט צריכה לשבת על התחת וליהנות.